Source | Translation |
מתוך “ליכוד אברי האומה הבדלים לגוף לאומי: בית העם בירושלים”, ד”ר אסתר גרבינר, אונ’ ת”א
המכלול המודרניסטי, הרב תכליתי, נבנה בטון בחיפוי אבן לבנה מנוסרת, כמענה עדכני לתקנה העירונית המחייבת בניה באבן. וחזותו צנועה, שקטה ומוסדית. הגוף האדריכלי המאופק, נטול זהות ספציפית וכללי דיו כדי לשרת ולייצג שימושים שונים מאוד. הדבר קשור אמנם בשינויים שחלו במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים בהלכי הרוח של האופנות האדריכליות, אך סביר להניח שהיה זה גם חותם הביוגראפיה הייחודית של הפרוגראמה: המבנה, שתוכנן כבית עם, כּווַן לשמש בפאזה ראשונה זמנית כמושב הכנסת; ומאוחר יותר, אותו מבנה הובא לידי סיום כבית עם, תוך שהוא נועד לשמש – שוב בפאזה מוקדמת וזמנית – כבית משפט. |
From: “Uniting the nation’s various limbs into a national body: The Jerusalem people’s house”, by Dr. Esther Grabiner, Tel Aviv University
The modernist, multiuse complex was built in cement surfaced with sawed white stone, in a contemporary response to the city ordinance that requires building with stone. It has a humble, subdued, institutional appearance. The low-key architectural body lacks a specific identity, and is general enough to serve and represent widely divergent uses. This indeed stems from the shifting architectural trends during the first half of the 20th century, but we can safely assume that it also stems from the program’s unique ‘biography’: the building, planned as a people’s house, was meant in its temporary initial phase as the seat of Knesset; and was later completed as a people’s house, while serving – yet again in a temporary, early capacity – as a courthouse. |